איל אברהם ופרופ' רות פלדמן אמא או אבא – מיהו המטפל האופטימלי?

איל אברהם ופרופ' רות פלדמן

איל אברהם ופרופ' רות פלדמן: חוקרים ישראלים מצאו כי אצל אבות שהם המטפלים העיקריים, שמעניקים טיפול מושקע לילדם זמן ממושך, המערכת האחראית על עיבוד רגשי במוח פועלת בדומה לזו שקיימת אצל אימהות באופן טבעי עם הלידה וההיריון ומהווה חלק מרשת מוחית "הורית" חדשה ורחבה. כך הם מסוגלים להעניק לפעוט טיפול הורי מיטבי.

מעורבותו של האב בטיפול בילדיו עלתה משמעותית בעשורים האחרונים. זאת בעקבות תמורות סוציו-תרבותיות שהובילו לתפיסות מחודשות של מושג המשפחה והתפקיד ההורי. למרות העניין הציבורי ההולך וגובר בשנים האחרונות בכל הנוגע לאבהות, המחקר בנושא נותר עדיין דל בהשוואה לזה שעוסק באימהות. בעיקר מועט הידע על האופן שבו הביולוגיה של אבהות אנושית קשורה בטיפול בילדם.

האם אמהות הן המטפלות האופטימליות?

עד לאחרונה התקשה עולם המדע לתת מענה לשאלות כגון אם היריון, לידה והנקה הופכים אמהות למטפלות האופטימליות בתינוקן ואם השינויים הנוירולוגיים המתרחשים במוחה של האם לאחר הלידה ייחודיים רק לה. על סוגיות אלו ואחרות ניסינו להשיב במחקר חדש, בשיתוף המרכז לתפקודי מוח במרכז הרפואי סוראסקי בראשות פרופסור תלמה הנדלר, שתוצאותיו פורסמו במאי בכתב העת PNAS.

לאורך ההיסטוריה האנושית נשים היו אלה שנטלו על עצמן את תפקיד המטפל העיקרי בילדים. עם זאת בעשורים האחרונים הצטבר ידע המעיד גם על תרומתו הייחודית והמשמעותית של האב בצמיחתו החברתית, הרגשית והקוגניטיבית של הילד.

כמה מחקרים במעבדה ההתפתחותית לחקר המוח, הרגש והחיברות באוניברסיטת בר- אילן בראשות כותבת מאמר זה בדקו את תפקודו של האוקסיטוצין – "הורמון האהבה והקשר" – אצל אבות בחודשים הראשונים לאחר הלידה.

הקשר עם התינוק

האוקסיטוצין, הורמון המסונתז באזור ההיפותלמוס במוח, מופרש אצל האשה בזמן ההיריון, הלידה וההנקה ומסייע לה ליצור קשר עם התינוק, לדאוג לו ולטפל בו. אצל אבות ובני אדם בכלל הוא מופרש בעת אינטראקציה חברתית וקשרים בין-אישיים, ובהם אינטראקציה חיובית עם התינוק. למעשה, הפרשת ההורמון מעודדת התנהגות הורית חיובית עם התינוק, והתנהגות זו מעלה את רמותיו בגוף.

באחד המחקרים במעבדה נמצא כי בחודשים הראשונים לאחר הלידה רמותיו של האוקסיטוצין אצל אבות זהות לאלו של אימהות, מה שמצביע על האפשרות שלאבות היכולת הביולוגית להיקשר אל התינוק במידה דומה לזו של האימהות. במחקר נוסף במעבדה נמצא כי שאיפת אוקסיטוצין עוררה התנהגות אבהית חיובית עם התינוק כגון מגע ממושך יותר, דיבור חיובי ועידודו לחקור את הסביבה. עוד נמצא כי התנהגות זו של אבות אף השפיעה על רמות האוקסיטוצין אצל התינוק ועוררה אצלו התנהגות חברתית גבוהה יותר כגון חקר הסביבה ויצירת קשר עין. כלומר, נוצר מעגל של פידבק חיובי שבו הפיזיולוגיה וההתנהגות של ההורה והתינוק משפיעות זו על זו.

המוח ההורי

לאור ממצאים אלו ונוספים, במחקרנו ב-PNAS בדקנו את ה"מוח ההורי" ואת השינויים שחלים בו כדי לראות אם מוח האב והאם דומים בתגובתם לילדם והאם השוני בתגובה קשור במין ההורה או בתפקידו ההורי (מטפל עיקרי או משני).

במחקר גייסנו שלוש קבוצות של הורים לילדם הראשון (סך הכל 89 הורים לפעוטות בני 11 חודשים וחצי בממוצע): אמהות הטרוסקסואליות מטפלות עיקריות ביילוד, אבות הטרוסקסואלים מטפלים משניים, ואבות הומוסקסואלים שמגדלים את ילדם כמטפלים עיקריים ללא מעורבות של אם. ביקרנו בביתם וצילמנו אותם באינטראקציה עם הפעוטות. לאחר מכן הם צפו בסרטונים בעת שעברו סריקת מוח בדימות תהודה מגנטית תפקודית (fMRI) ונבדקה התגובה המוחית שלהם. בנוסף נבדקו רמות האוקסיטוצין שלהם בדגימות רוק ונבדקה איכות הקשר בינם לפעוט באמצעות ניתוח מדוקדק של התצפיות ההתנהגותיות. זאת לפי מדדי "סינכרוניות הורה-פעוט" – התנהגות המותאמת ורגישה לסיגנלים החברתיים של הפעוט בזמן אינטראקציה עמו. בנוסף, בדקנו בראיון ארוך ובשאלונים את רמת המעורבות של כל הורה בטיפול בפעוט והזמן המוקדש לכך במשך השבוע.

רשת מוחית הורית

תוצאות המחקר הצביעו על קיומה של "רשת מוחית הורית" התומכת בתפקוד ההורי. רשת זו כוללת שתי מערכות מוחיות: הראשונה היא מערכת תת-קורטיקלית לימבית (מתחת לקורטקס – קליפת המוח) האחראית לעיבוד רגשי(Emotional Processing), עשירה בקולטנים לאוקסיטוצין, הפועלת אוטומטית ומיידית ויוצרת דריכות, ערנות, מוטיבציה ותגמול. מערכת זו מאפשרת להורה לזהות את אותות התינוק או הפעוט ולהגיב במהירות למצוקתו, ובכך להגדיל את סיכוייו לשרוד. השנייה היא מערכת קורטיקלית קדמית-צדית – מערכת המנטליזציה (Mentalizing) – שמאפשרת הבנה חברתית ואמפתיה. בעת אינטראקציה עם התינוק או הפעוט היא פועלת באופן מוגבר ומאפשרת להורה לקרוא את הסיגנלים שלו טוב יותר, להגיב אליהם בהתאם ולצפות מראש את צרכיו.

מצאנו כי ברוב אזורי הרשת ההורית הפעילות היתה דומה בשלוש הקבוצות, אך בכל זאת נצפו שלושה הבדלים משמעותיים. ההבדל הראשון: רמת הפעילות של "המערכת הרגשית" היתה גבוהה פי חמישה אצל אימהות מאשר אצל אבות מטפלים משניים, ונמצאה קשורה לרמות אוקסיטוצין וסינכרוניות עם הפעוט. כלומר, ככל שהסינכרוניות ורמות האוקסיטוצין היו גבוהות יותר – כך פעילות המערכת היתה גבוהה יותר. ההבדל השני: פעילות מערכת המנטליזציה היתה גבוהה פי ארבעה אצל האבות המטפלים המשניים ביחס לאימהות ונמצאה קשורה למדדי סינכרוניות ורמות אוקסיטוצין. כלומר – ככל שהאב היה סינכרוני עם הפעוט ורמת האוקסיטוצין היתה גבוהה יותר – כך מערכת זו פעלה באופן מוגבר יותר.

המערכת הרגשית אצל ההורים

כלומר, כפי הנראה בשל הדומיננטיות של המערכת הרגשית, תגובתה של האם לפעוט תהיה אוטומטית יותר, אינסטינקטיבית, מידית ודרוכה למצוקתו. האב לעומת זאת – שאצלו המערכת המנטלית דומיננטית יותר – ינסה לתת ייצוג קוגניטיבי לכוונותיו של הפעוט.

נראה כי שתי מערכות הוריות אלו – הרגשית והמנטלית – מורכבות משני נתיבים של "המוח ההורי"; נתיב אחד עתיק מבחינה אבולוציונית שכולל אזורים המושפעים מהנוירולוגיה של ההיריון והלידה אשר מתעורר באופן טבעי עם הלידה ומשרת את האימהות, בין השאר באמצעות האוקסיטוצין, ונתיב שנוצר מאוחר יותר אבולוציונית, שנרכש באמצעות ניסיון ועומד בבסיס האבהות.

ההבדל השלישי והמרתק ביותר התגלה אצל האבות המטפלים העיקריים: שתי המערכות אצלם פעלו בעוצמה גבוהה: פעילות המערכת הרגשית שלהם היתה גבוהה באופן דומה לאימהות ופעילות המערכת המנטלית היתה דומה לזו של האבות המטפלים המשניים. מהו המנגנון המאפשר פעילות כה גבוהה של המערכת הרגשית אצל אבות אשר לא עברו היריון ולידה? ייתכן כי התשובה לכך טמונה במנגנון של קישוריות תפקודית (Functional Connectivity) – מצב שבו אזורים מוחיים נפרדים פועלים בו-זמנית בתיאום ובסנכרון ויוצרים רשת תפקודית משותפת רחבה. בדקנו את הקישוריות בין שתי המערכות, הרגשית והמנטלית, אצל כל אחת משלוש הקבוצות, והתוצאות הראו כי היא קיימת רק אצל האבות המטפלים העיקריים, כפונקציה של רמת הטיפול בפעוט.

האם ניתן לראות קישוריות תפקודית אצל כל האבות?

לאחר שגילינו את המנגנון הנ"ל, בדקנו אם ניתן לראות קישוריות תפקודית זו אצל כל האבות, ואכן מצאנו שככל שהאב בילה יותר שעות לבדו בטיפול בפעוט, כך נראה חיבור (Overlap) גדול יותר בין שתי המערכות שהחלו לפעול באופן מתואם. תוצאות אלו מראות לראשונה "גמישות" (Plasticity) מוחית אצל אבות התלויה במידת הטיפול בפעוט – הכולל את הזמן המוקדש לו ואיכותו – והן נתמכות בממצאי מחקר על מיני יונקים אחרים דו-הוריים.

הממצאים שלנו מציעים שבמוחם של האבות מתעצבת רשת "תפיסה חברתית" (Social Perception) חדשה: המערכת הרגשית מתעוררת לפעולה בעקבות הטיפול המושקע בפעוט, חוברת אל המערכת המנטלית ויוצרת במוח של האב רשת רחבה יותר שמאפשרת טיפול הורי מיטיב. הממצאים שלנו תומכים בהשערה כי במוחם של בני אדם קיימים מנגנונים אבולוציוניים קדומים המאפשרים טיפול הורי מיטיב ומושקע שאינו תלוי בהיריון ולידה אלא בהתנסות טיפולית יומיומית יציבה. תצורה זו, המכונה במחקר הביולוגי Alloparenting, מתארת טיפול בצאצאים שלא על ידי האם הביולוגית, ומופיעה אצל 120 מיני יונקים, ובהם בני האדם. כלומר, האבולוציה הותירה מסלולים חלופיים להיווצרותה של התנהגות הורית מושקעת ומיטיבה, והיא מעוצבת באמצעות ניסיון, הסתגלות וטיפול יומיומי בתינוק או בפעוט.

עיצוב מחדש של המוח, ההתנהגות והיחסין הבין אישיים

כיום ניתן להניח כי קשרים משפחתיים "חדשים" יובילו להיווצרות מערכות תפקודיות חדשות במוח האנושי. עם זאת מחקר רב עוד נדרש כדי להבין לעומק כיצד השינויים החברתיים המהירים של תקופתנו מעצבים מחדש את המוח, ההתנהגות, והיחסים הבין-אישיים, ובהם אלו הנרקמים בין הורים לילדיהם.

אייל אברהם הוא פסיכולוג מתמחה במרכז לבריאות הנפש גהה ובקליניקה לגיל הרך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ודוקטורנט לפסיכולוגיה; רות פלדמן היא פסיכולוגית וחוקרת מוח, פרופסור מן המניין במחלקה לפסיכולוגיה ובמרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן, מנהלת הקליניקה לגיל הרך במחלקה לפסיכולוגיה, ופרופסור נלווה במרכז לחקר הילד של בית הספר לרפואה באוניברסיטת ייל.

המאמר: מיהו המטפל האופטימלי?