ועדת שניט

גירושין - מידע מקיף להורים המתגרשים

ועדת שניט

Print Friendly, PDF & Email

ועדת שניט מונתה בשנת 2005 על ידי שרת המשפטים ציפי לבני (את ההחלטה על הקמת הוועדה קיבל שר המשפטים דאז טומי לפיד אשר הוחלף על ידי ציפי לבני שחתמה ואישרה את הקמת הוועדה בפועל) על מנת לבדוק ולהמליץ בכל הקשור להיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. משימה קשה ומורכבת, אך גם חשובה מאין כמותה.

מטרת הקמת ועדת שניט

בכתב המינוי של וועדת שניט (מרץ 2005) אשר בראשה עמד פרופ' דן שניט, היא התבקשה לבחון את אופן יישום הכללים הקבועים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962 בנוגע למימוש ההורות ולקביעת המשמורת וחלוקת זמני השהות בעת הגירושין. בפרט התבקשה הוועדה ליתן המלצותיה לעניין הצידוק להמשיך את תחולתה של "חזקת הגיל הרך", שבסעיף 25 לחוק, הקובעת שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם, אלא אם כן החליט בית המשפט שיש סיבות מיוחדות לקבוע אחרת. כמו כן התבקשה הוועדה להציע דרכים לשכלול הכלים העומדים לרשות בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים לשם קביעת טובת הילד בנוגע להסדרים אלה.

ועדת שניט

הקמת ועדת שניט נועדה להסדיר נושא האחריות ההורית על פי אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, 1989, שמדינת ישראל אשררה בשנת 1991 ושעוד- 189 מדינת הצטרפו אליה. האמנה מתבססת על תפיסה שהתפתחה בשני הדורות האחרונים, לפיה ילדים הם בעלי זכויות כלפי הוריהם וכלפי המדינה. בהתאם לכך ההורים אחראים במשותף להבטיח טובת הילד כשיקול ראשון במעלה, ולממש זכויותיו העצמאיות של ילדם המנויות באמנה. תפקיד המדינה לפי האמנה הוא להבטיח מימוש זכויות הילדים על ידי ההורים ועל ידי החברה. בכך נותנת האמנה ביטוי לשינוי המחשבתי העמוק שחל בהכרה המוסרית, החברתית והמשפטית במחויבות המשפחה, החברה והמדינה להבטחת טובתם וזכויותיהם של ילדים.

עיקרי המלצות הועדה

אחריות הורית במקום אפוטרופסות

ביטול מרבית ההוראות בפרק "הורים וילדיהם הקטינים" שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר משתית את הקשר בין הורים לבין ילדיהם על מושג ה"אפוטרופסות" של הורים על ילדיהם. במקום זאת קובע החוק המוצע כי קשר זה יתבסס על מושג "האחריות ההורית" שבאמנה. משמעות הדברים היא ששני ההורים אחראים במשותף לטיפול בילד, למימוש זכויותיו ולהתפתחותו.

ילדים הם בעלי זכויות עצמאיות ואף בעלי זכויות כלפי הוריהם

בהתאם לאמנה, נקבע עיקרון טובת הילד כשיקול ראשון במעלה. אחריותם של ההורים היא לממש בהתאם לעיקרון זה את זכויותיהם של ילדיהם וכן לייצגם, הן במסגרת המשפחה והן לאחר שנפרדו. מקום שההורים לא הגיעו להסכמה ביניהם, יקבע בית המשפט את אחריותם ההורית בהתאם לעיקרון טובת הילד.

ביטול "חזקת הגיל הרך"

היות וזכותו של הילד היא ששני הוריו יהיו אחראים לגידולו ולהתפתחותו ושיהיה לו קשר אישי, ישיר ורציף עם כל אחד מהם, אין לפי החוק המוצע מקום להמשיך את החזקה הנוהגת כיום לפיה ילד עד גיל שש יהיה בחזקת האם. לכן, קובע החוק קווים מנחים להורים ולבית המשפט כשההורים אינם מגיעים להסכמה ביניהם להסדרת חלוקת האחריות ההורית, מימושה וכיצד יש להפעיל את עיקרון טובת הילד.

הכרה בילד כאדם עצמאי בעל זכויות ייחודיות, לגדול ולהתפתח

החוק מונה רשימה שאינה סגורה, של זכויות בסיסיות של הילד לפי האמנה, אשר חובקות את כל תחומי חייו והתפתחותו, תוך הכרה במרכזיות זכות הילד להורות ולרמת חיים הולמת. מעמדו של הילד כאדם עצמאי בא לידי ביטוי בפרט בחובה לשתף את הילד בתהליך קבלת החלטות בעניינו ובהכוונת ההורים לפתרון חילוקי הדעות בינם לבין ילדיהם בדרכי שלום, לרבות באמצעות צד שלישי, ולא רק באמצעים משמעתיים-כוחניים.

חיוב ההורים ליישב חילוקי דעות שביניהם בהסכמה, במסגרת המשפחתית או במצב של פירוד בעזרת צד שלישי, בעל מקצוע או מגשר, לפני שהם פונים לבית המשפט

החוק מונה רשימה של שיקולים מנחים להורים ולבית המשפט כיצד לפעול על פי עיקרון טובת הילד במצבים שונים. לכן החוק מציע שכאשר ההורים עומדים להיפרד יהיה עליהם להגיש לבית המשפט הסכם גירושין שבו יציגו את אופן מימוש אחריותם ההורית לאחר הפירוד בנושאי בריאות, חינוך, מגורי הילד, זמני הטיפול האישי של ההורה בילד לרבות ימי חופשה או מחלה, נסיעות לחו"ל והתחייבות לעמידה בתנאי ההסכם ועל דרכי הסכמה על שינוי ההסכם או פתרון חילוקי דעות בהסכמה. כדי להבטיח עמידה של ההורים בהסכם מעניק החוק לבית המשפט אמצעים הדרגתיים לטיפול בהפרה של ההסכם על פי הסדר שקבע בית המשפט- החל מהפניה ליחידת סיוע בבית המשפט ועד לחיוב ההורה המפר בתשלום פיצויים.

הסדרת מצבים שבהם לאחר פרידה, אחד ההורים מעוניין להגר עם הילד או להעתיק את מקום מגוריו בארץ

החוק מחייב את ההורה המבקש להגר או להעתיק מקום מגוריו, ושאינו מגיע להסכמה עם ההורה האחר, לפנות מראש לבית המשפט ולהציג תכנית לקליטת הילד מחוץ לישראל, וכן הסכם הורות אשר יבטיח את שמירת הקשר של הילד עם ההורה שנשאר בארץ. הן תכנית הקליטה והן ההסכם חייבים לעלות בקנה אחד עם טובת הילד כשיקול ראשון במעלה.

תיקון חוק בית המשפט לענייני משפחה

החוק קובע כי לא יוגשו חוות דעת של מומחה בעניינו של ילד אלא לאחר שהוגשה חוות דעת של יחידת הסיוע או תסקיר עובד סוציאלי שקובע כי יש צורך בחוות דעת המומחה. זאת, למנוע גרימת נזק לקטין בשל ריבוי חוות דעת, בפרט כאשר הן מחייבות את הילד לעבור מבחנים ובדיקות מספר פעמים, ובשל הימשכות ההתדיינות כאשר אין הצדקה לחוות דעת של מומחה כשאין בעיה אישיותית-פתולוגית אצל הורה או ילד.

הסבר המלצות הועדה

הגדרות הוריות שוות

ועדת שניט ממליצה על גישה חדשה המעמידה את טובת הילד כ"שיקול ראשון במעלה" –  ביטול חזקת הגיל הרך, אי קביעת כל חזקה חלופית על הילד ושותפות –  יחד ולחוד –  באחריות ההורית למימוש זכויות הילד, אשר נשענת על מחקרים פסיכולוגיים עדכניים ועל אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד.

המלצות ועדת שניט כוללות הצעת חוק להסדרת האחריות ההורית המשותפת למימוש זכויות הילד ולהבטחת טובתו, הן בעת שההורים נשואים והן בעת שהם גרושים, והצעות חקיקה בקשר להתדיינות בעניינים הקשורים לילדים בבתי המשפט לענייני משפחה בבתי הדין הדתיים.

הוועדה, לאחר שש שנות דיונים, למידה, שמיעת מומחים וסקירה על המתרחש בעולם, פרסמה דו"ח המלצות מקיף המשרטט את הרפורמה הנדרשת, ומעגן את זכויות הילד ביחסים שבינו לבין הוריו.

מעתה, לבית המשפט אין כל סמכות לקבוע הגדרות הוריות כאלו או אחרות להורים אלא רק את אופן מימוש האחריות ההורית על ידי כל אחד מההורים ובתוכה זמני השהות של הילד עם כל הורה.

ביטול חזקת הגיל הרך

ביטול חזקת גיל הרך. לאור תפיסת ועדת שניט, שטובתו של כל ילד צריכה להיבחן באופן פרטני על ידי בית המשפט, כך ששני ההורים ימלאו את אחריותם, קבעה הוועדה שיש לבטל את "חזקת הגיל הרך":

נדגיש: ועדת שניט לא ממליצה על הסדר של משמורת משותפת! הוועדה ממליצה לא להשתמש כלל במושגים מיושנים כמו חזקה או משמורת.

חזקות כמו חזקת גיל הרך בוטלו מזה זמן בכל מדינות המערב. הוועדה ממליצה שמדינת ישראל תסדיר בחקיקה את מימוש האחריות ההורית באותו האופן בו נעשו הדברים במדינות אחרות ותקבע קריטריונים דומים לבחינת טובת הילד.

ראוי לציין שמעשית גיל 6, המצוין בלשון חוק חזקת הגיל הרך, חסר משמעות. בגיל 6 ויום אין שינוי אוטומטי לחזקה (משמורת) משותפת וגם אם האב פונה לבית המשפט ומבקש זאת, בית המשפט לרוב לא יתחשב בכך שהילד כבר מעל גיל 6. נדירים המקרים בהם פסק בית המשפט על חזקה משותפת ללא הסכמת האם.

סעיף 9 לחוק מהווה את לב דו"ח ועדת שניט ומחליף את חוק חזקת הגיל הרך המיושן.

הסדר הורות על ידי בית המשפט במקרה של גירושין.

בבוא בית המשפט לקבוע הסדר ההורות על פי טובת הילד כאמור בסעיף 3, יביא בין היתר בחשבון, בהחלטה מנומקת, את מכלול העניינים הבאים:

  • צרכיו ההתפתחותיים המשתנים של כל ילד בהתאם למצבו, לגילו, להבטחת היציבות בחייו ולצרכיו המיוחדים ככל שהם קיימים;
  • רצון הילד, ככל שכשריו המתפתחים מאפשרים לבררו על ידי שמיעתו בבית המשפט או בדרך אחרת שמתאימה לילד כפי שיקבע בית המשפט, ומתן משקל ראוי לדברי הילד לפי גילו ומידת בגרותו של הילד;
  • זכותו של הילד לקשר משמעותי, אישי, ישיר וסדיר עם שני הוריו;
  • נכונותם של ההורים לשתף פעולה במימוש אחריותם ההורית;
  • כישוריו של כל אחד מההורים לממש את האחריות ההורית;
  • הטיפול שהעניק כל אחד מההורים לילד;
  • זכותו של הילד לקשר משפחתי ומידת הנכונות והיכולת של כל אחד מההורים לאפשר את מימוש הקשר.

כאשר ההורים חיים יחד עליהם להחליט כיצד לחלק ביניהם את אחריותם המשותפת למימוש זכויות ילדם. חלוקה זו נעשית באופן טבעי לפי יכולתו, כישוריו ורצונו של כל אחד מהם. לכן, כאשר ההורים נפרדים ואינם מגיעים להסכמה על אופן המשך השותפות באחריות ההורית, נדרש בית המשפט להחליט בדבר.

סעיף 9(ב) מונה את מכלול הרכיבים שעל בית המשפט לשקול לצורך ההחלטה על חלוקת השותפות ההורית למימוש זכויות הילד, ללא כל הבחנה מגדרית.

תפקיד בית המשפט הוא להבטיח את השותפות באחריות ההורית, שהיא לפי סעיף 5(א) להצעת החוק: "האחריות ההורית היא של ההורים יחד ולחוד". זהו העיקרון היסודי שהנחה את הצעת החוק שגיבשה הוועדה המתחייב מסעיף 18 לאמנה הבין לאומית לזכויות הילד.

שבעת הקריטריונים האלה מספקים לבית המשפט כלים לבדוק את השאלה המרכזית, מהו ההסדר הרצוי לשותפות ההורית שהיא לטובת הילד. באופן שכזה בית המשפט אינו כבול לכיוון מסוים באשר לאחריות כל הורה, אלא עליו לאזן בין מכלול הקריטריונים ולקבוע מהי טובת הילד וכיצד תמומש על ידי כל אחד מההורים.

בישיבתה האחרונה של ועדת שניט, בדרך לא דרך, הוחלט להוסיף לסעיף 9 בדו"ח הביניים את סעיף 9(ג) המיותר.

9(ג) "ככל שלא ימצא בית המשפט או בית הדין במכלול השיקולים האמורים בסעיף קטן (ב) מענה להחלטה הנדרשת כדי להכריע על חלוקת הזמן והמגורים של הילד עם כל אחד מהוריו, ייתן בית המשפט משקל מכריע לשיקולי שמירת היציבות בחייו של הילד ולאופן ולמידה בהם טופל על ידי כל אחד מהוריו במהלך חייו עד למתן ההחלטה, בלי שהדבר יפגע בשיקול של שמירת הקשר של הילד עם שני הוריו ועידודם לשיתוף פעולה ביניהם, והכול תוך שמירת על עקרון טובת הילד כשיקול על".

דברי ההסבר לתוספת המוצעת:

"ישנם מקרים שבהם מתעוררות מחלוקות חריפות בין ההורים אודות חלוקת הזמן והמגורים של הילד עם כל אחד מהם, מחלוקות שלא ניתנות לגישור ולגיבוש הסדר הורי שיהיה מקובל ומוסכם עליהם. במקרים טעונים במיוחד אלו, עלול בית המשפט להיקלע למבוי סתום, משלא היה ביכולתו להביא את ההורים להסכמה לגבי הסדר ההורות הראוי. מצב זה גורר בעקבותיו התדיינויות משפטיות מרובות ומתמשכות הפוגעות בילדים הזקוקים ליציבות והמשכיות בחייהם".

סעיף 9(ג)

"סעיף 9(ג) נועד לאפשר לבית המשפט להגיע להכרעה על הסדר לטובת הילד על רקע הימשכות ההליכים, כאשר הוא נקלע למבוי סתום לאחר שבחן את נסיבות המקרה הנידון בפניו לאורם של השיקולים המפורטים בסעיף 9(ב). השיקול הנוסף שבאמצעותו מתבקש בית המשפט להגיע להכרעה במצבים אלו של מבוי סתום אליו נקלע, הינו האופן והמידה שבהם טופל הילד על ידי כל אחד מהוריו עד למועד קבלת ההחלטה ובלבד שבמסגרת הכרעה זו תובטח שמירת הקשר הממשי של הילד עם שני הוריו.

באותם מקרי קיצון של קונפליקט גבוה, בהם בית המשפט לא יוכל לקבל החלטה לפי סעיף 9(ב) לחוק, יעבור בית המשפט לסעיף שובר השוויון 9(ג). סביר להניח שבמקרים אלו דווקא יהיו יותר התדיינויות ולכן לשופטי בית המשפט יהיה תפקיד חשוב בעיצוב החוק הלכה למעשה, כך שבמרבית המקרים ההכרעה תהיה רק לפי סעיף 9(ב) והשימוש בסעיף שובר השיווין 9(ג) אכן יופעל רק במקרים ההכרחיים, וגם אז על בית המשפט יהיה למנוע את הגברת עוצמת הסכסוך וההתדיינויות שכן עכשיו התחרות בין ההורים תהיה עזה כפליים, והרי מדובר על נושא שאפשר להתווכח עליו, לריב עליו, להביא לו הוכחות: מי היה יותר עם הילד, מי לקח לרופא, מי קם בלילה ומי טיפל אחר הצהריים ולזה פשוט אין סוף.

עמדתנו לסעיף 9

לטעמנו סעיף 9(ג) מיותר שכן סעיף 9(ב) נותן את כל הכלים הנחוצים לבית המשפט לקבוע את חלוקת האחריות ההורית גם במקרים של מחלוקות חריפות בין ההורים, מה גם שסעיף קטן 6 מדבר על הטיפול שהעניק כל אחד מההורים לילד.

סעיף 9(ג) הינו סעיף שייתכן ובעתיד יהיה מאוד בעייתי. הבעיה האמיתית היא מעצם כך שאפשר לפרש את לשון הסעיף במנעד רחב. מאחר ויש כאן הדגשה, גם אם הכוונה היא רק למקרי הקיצון, של סעיף קטן (6) המופיע בסעיף 9(ב) יש בכך כדי לתת משקל יתר לסעיף זה והחששות בהתאם. תמיד יהיו גורמים שידעו להביא למלחמות בין ההורים על חשבון הילד, גם אם לא זאת היתה כוונת הוועדה.

נדגיש, במידה ובעתיד, בעת הדיונים בכנסת לאישור הצעת החוק של הוועדה או לאחר מכן הלכה למעשה בבתי המשפט ובתי הדין, אכן סעיף זה יתקבל כסעיף של הורה עיקרי, יש בכך להפוך לחלוטין את ההסתכלות על הדו"ח. יהיו גורמים שינסו לקדם דרך סעיף 9ג' את נושא חזקת ההורה העיקרי או סימון ההורה העיקרי, הצלחתם תהווה כישלון נחרץ לעבודת הוועדה ולקידום טובת הילד.

בנושא זה אנו ממליצים לקרוא את ההסתייגות אשר הגישו לסעיף 9ג' פרופסור אבי שגיא, ד"ר תרצה יואלס וד"ר פרץ סגל המביעים חשש כבד מהשלכות סעיף זה.

שותפות ביחד ולחוד באחריות ההורית.

נקודת הפתיחה החדשה היא ששני ההורים נשארים הורי הילד – אמא ואבא, ללא כל הגדרה ייחודית או שונה למי מהם. המשמעות הנובעת מביטול ההגדרה היא שלהורים אין זכויות ביחס לילד אלא חובות וסמכויות לממש את זכויותיו שלו, כולל זכותו לקיום קשר אישי, ישיר וסדיר עם כל הורה, וכן לקיום קשר בינו לבין משפחתו הקרובה.

מעצם הגדרתה, האחריות ההורית תחול על כל הורה כל עוד ילדיו קטינים, ואין אפשרות להשתמט מאחריות זו.

שני ההורים שותפים בכל החלטה מהותית הנוגעת לילדם, ללא קשר לחלוקת זמני השהות של הילד עם מי מהם. הורה אינו רשאי לקבל כל החלטה מהותית לבדו, ללא הסכמת ההורה האחר, משום שבכל עת ההורה האחר שותף לאחריות ההורית.

בישראל רווחת כיום בקרב הורים רבים תפיסה מוטעית לפיה ההורה המשמורן הוא האפוטרופוס הבלעדי על הילד. עקב תפיסה זו, ברגע שהורה אחד הופך למשמורן (על פי רוב האם), האפוטרופסות של ההורה האחר למעשה מתייתרת מאחר וההורה המשמורן מנהל, מחליט ומבצע על דעת עצמו כל דבר ועניין הקשור לילד למרות שזאת אינה משמעות החוק.

המינוח בחוק המוצע של "אחריות הורית" מחליף את "החובה והזכות" של ההורים כלפי ילדיהם, כפי שהן מגולמות כיום במינוח "אפוטרופסות" בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

תזכיר החוק "הורים וילדיהם" מבוסס על המלצות דו"ח ועדת שניט.

האם משמעות ההמלצה לחלוקת האחריות ההורית היא "לקחת לאמא את הילד"?

כמובן שלא. להיפך!!

הוועדה ממליצה שלא יהיה יותר קשר בין ההגדרה ההורית שתמיד תהיה שווה לאופן מימוש האחריות ההורית, שחלק ממנה הוא חלוקת זמני השהות של הילד אצל כל אחד מהוריו, כך שאין כל פגיעה באם.

מאחר ולאב תהיה מעכשיו חובה חקוקה (ולא זכות) למימוש אחריותו ההורית, החברה תראה את שני ההורים כבעלי אחריות הורית שווה לילד. האם תפסיק להיות מתויגת כברירת המחדל הבלעדית לטיפול בילדים, שהאחריות להם וכל חובת גידולם נופלים על כתפיה. לאם יתאפשר, מעבר לתפקידה כאם, זמן לעיסוקים אחרים כמו לימודים, קשר אישי וכו'. אמנם הוועדה ראתה את טובת הילד כעיקרון על, אך בטווח הארוך יותר ההמלצות יביאו לשינוי חברתי שיפעל לטובת כל הצדדים בתא המשפחתי, האמא, האבא ובעיקר ילדיהם.

החידוש והתוצאה המעשית הם שלא תהיה יותר חלוקה להורה בעל משמורת והורה בעל הסדר קשר, אלא שני הורים המטפלים ואחראים על הילד, על פי חלוקה שהוסכמה.

אחריות גם על האבות

ועדת שניט ממגרת בהמלצותיה את המצב הקיים, האבסורדי והפסול, לפיו בחלק מההסכמים נכתב כי האב "רשאי" או "זכאי" לראות את ילדיו. הוועדה ממליצה על חלוקת זמני השהות של הילד כחלק מזכותו לקשר ההורי, ומתוך כך מדגישה שעל כל הורה להבטיח את מימוש זכות הילד לקשר אישי, ישיר ורציף עם ההורה האחר. לא עוד מצב אבסורדי של "רשאי" ו"זכאי" לאב, ו"חובה" לאמא. הפרת הסכם הורות תאפשר להורה או לילד לפנות לבית המשפט, בבקשה לחייב את ההורה המפר לממש את אחריותו ההורית ואף לדרוש פיצויים בשל אי מימושה.

אין כל סיבה שכחברה לא נפעל ככל יכולתנו למנוע מצב בו הורים לא מאפשרים לאחר, או אינם מממשים בעצמם, את הזכות והחובה ההורית. לפיכך, הוועדה ממליצה על מספר צעדים מתקנים וסנקציות במקרה של הפרת הסכם הורות על ידי אחד ההורים:

הפניה ליחידת הסיוע, מינוי מתאם הורות, חיוב ההורה המפר בהדרכה וטיפול מקצועי בתשלום, תשלום פיצויים של ההורה המפר להורה הנפגע וגם הכנסת שינויים בהסדר/הסכם ההורות.

הורים, בעיקר אבות, יוכלו להגדיל את מעורבותם ההורית ולהשקיע יותר מזמנם בגידול הילד. נכון הוא שכאשר ההורים חיים יחדיו מתקיימת ביניהם חלוקת תפקידים. המטרה שלנו כחברה היא לעודד את שני ההורים, כבר בזמן נישואיהם, לחלוק את גידול הילדים, בדיוק כמו את פרנסת הבית, על אחת כמה וכמה כשהם נפרדים, וסדרי העדיפויות משתנים.

ועדת שניט, בראיה של טובת הילד, ומתוך הכרה בכך שעם הפרידה חלוקת התפקידים בין ההורים משתנה, פותחת פתח להורותם של שני ההורים מתוך הבנה והכרה בחשיבותו של כל אחד מהם לילד, ומאפשרת שינוי חברתי המורה ומאפשר לשני ההורים לממש את הורותם.

כאשר שני ההורים מודעים לכך שהם שותפים באחריותם לילד, הסיכוי שהם ישתפו פעולה ביניהם במגוון נושאים הקשורים לילד – גבוה יותר.

האם ועדת שניט ממליצה על חלוקת זמני שהות באופן שווה בין ההורים?

לא. סעיף 9(ד) מסביר נושא זה היטב.

9(ד) "אחריות הורית משותפת אין משמעותה בהכרח חלוקת זמן מגורים שווה של הילד עם כל אחד מהוריו".

דברי הסבר לתוספת המוצעת: "סעיף 9(ד) נועד למנוע אי הבנה לגבי משמעותו של המושג: "אחריות הורית משותפת". מושג האחריות ההורית מוגדר בסעיף 2 להצעת החוק ומשקף את המחויבות הכוללת של שני ההורים למילוי צרכי חייו המגוונים של ילדם, למעורבות אישית של כל אחד מהם בכל הנוגע לגידולו, חינוכו ודאגה למכלול ענייניו ולקיום קשר אישי, ישיר וסדיר עמו. פירוד או גירושין לא אמורים לפגוע במימושה של האחריות ההורית של כל אחד מההורים, כתוצאה מהפרידה והמגורים הנפרדים, דבר שדורש שיתוף פעולה ביניהם".

"יחד עם זאת חשוב לסייג ולציין, כי העיקרון לפיו האחריות ההורית נותרת משותפת גם לאחר גירושין או פירוד, אינו קובע בהכרח שחלוקת זמן המגורים של הילד עם כל אחד מהוריו תהיה שווה. חלוקת זמן המגורים תיקבע לפי שיקולי טובתו של הילד. על כן הוצע שההסדר ההורי בכל הנוגע לחלוקת זמן המגורים של הילד עם כל אחד מהוריו, יקבע בהסכם גירושין המוסכם שגיבשו ההורים ואושר ע"י בית המשפט, או בהסדר לחלוקת זמן המגורים שקבע בית המשפט על פי צרכי הילד ונסיבות המקרה הספציפי שנדון בפניו, משלא הושגה הסכמה הורית בעניין זה".

עמדתנו לסעיף 9(ד)

לעמדתנו סעיף 9(ד) חשוב מאוד לשמירה על טובת הילד. הוועדה בחרה להוסיף סעיף זה על מנת להסביר ולהבהיר לכל שאחריות הורית משותפת אינה מחייבת חלוקת זמני שהות, כזאת או אחרת, כחובה שכן אין זו בהכרח טובת הילד. הצורך בהוספת סעיף זה נובע מכל המתרחש בשנים האחרונות באוסטרליה בה נקבע בחוק, בלחץ ארגוני האבות עוד בשנת 2006, על משמורת משותפת עם חלוקת זמני שהות כחובה, במנעד של 35%-65%.

ועדת שניט מבהירה כי אחריות הורית משותפת אינה מחייבת חלוקה שווה של זמני שהות כחובה, שכן אין זו בהכרח טובת הילד. הוועדה מפרידה לחלוטין בין נושא הגדרת ההורים, אשר לגביה הוועדה ממליצה שתמיד תהיה שווה בכך שאין יותר כל הגדרות מלבד אמא ואבא, לבין חלוקת זמני השהות אצל כל הורה.

קביעת חלוקת זמני שהות כזאת או אחרת, כברירת מחדל, פשוט אינה פועלת לטובתו של הילד. טובתו של הילד היא שייבדק כל תא משפחתי כעולם ומלואו. לפיכך, בחרה ועדת שניט להוסיף סעיף זה, כאשר מטרתה היא להסביר ולהדוף לחצים עתידיים בנושא דו"ח הוועדה.

נקודת המוצא החדשה היא ששני ההורים, ברוב רובם של המקרים, הם הורים נורמטיביים הראויים לגדל את ילדם. לכן חלוקת הימים ביניהם צריכה להיות שוויונית ככל הניתן, ומבוססת על יסוד כישוריהם, יכולתם ונכונותם לשתף פעולה עם ההורה האחר למימוש זכויות הילד. נקודת מוצא זו הפוכה לנקודת המוצא כיום האומרת שהילד יהיה אצל אמו 100% מהזמן בעוד שלאב מוענקים, לאחר בחינה קפדנית, הסדרי ראיה. לפי המלצת הוועדה, יש לבחון כל תא משפחתי ואת המורכבות שלו, את הצרכים והרצונות של החברים בו, ובהתאם לכך לקבוע את חלוקת זמני השהות של הילד עם כל הורה.

האם יש חשש שבעקבות המלצות ועדת שניט יגדל מספר הפניות לבתי המשפט ויתעצמו סכסוכי ההורים?

 לא. להיפך!

ברגע שלא תהיה כל הגדרה הורית, "משמורן" ו"לא משמורן", ייתרנו את אחד המאבקים היותר כואבים – מאבק טעון אמוציות שהמערכת כיום אינה יודעת כיצד לפתור, ובעצם מלבה ומעצימה אותו – הנושא יהפוך מבעל חשיבות עליונה ללא רלוונטי. הוצאנו אותו מהמשוואה והוא אינו קיים יותר, ולכן גם לא יהיו יותר פניות לבית המשפט בעניין זה.

הניסיון הבינלאומי מלמד כי במדינות אשר בהן בוטלה החזקה ונקבעה בחוק העדפה משמעותית לאחריות הורית משותפת, ההתדיינויות בשאלת החזקת הילדים פחתו.

כמובן שדו"ח ועדת שניט לא מונע ואינו מייתר את כל סכסוכי ההורים. הורים מתגרשים מסיבות שונות ומגוונות, לעיתים עם משקעים קשים, ולכן, ככל הנראה, הסכסוכים והמריבות תמיד יתקיימו בחלק מהמקרים, אולם תפקידנו כחברה הוא להוציא את הילדים מלב הסכסוך וכסיבה לליבויו.

שפה חדשה וסיום התחרות הנוראית והמיותרת בין ההורים על ההגדרות ההוריות.

לא עוד "חזקת הגיל הרך", "משמורת", "משמורת משותפת" או כל הגדרה אחרת הקובעת מיהו ההורה בעל זכויות עודפות לגבי הילד, ההורה העיקרי, כנובע מ"חזקת הגיל הרך", ומיהו ההורה המשני, שלו פחות זכויות לגבי הילד. מהיום רק אמא ואבא, אבא ואמא – לפני גירושין וגם אחריהם.

לפי החוק המוצע ההורים יהיו במעמד הורי שווה, על קרקע אחת, ללא קשר למשך הזמן שכל הורה מטפל בילד.

ביטול מונחים מיושנים אלו יוצר שוויון הגדרתי בין ההורים, הן בעיני ההורים עצמם והן בעיני הילדים. ההגדרה ההורית היא בעלת חשיבות עצומה, הן לילד, הרואה את שני הוריו במעמד הורי זהה, והן מבחינת ההורים עצמם שאיש מהם לא יראה את עצמו כבעל סמכות עליונה.

כאשר שני ההורים מודעים לכך שהם שותפים באחריותם לילד, הסיכוי שהם ישתפו פעולה ביניהם במגוון נושאים הקשורים לילד גבוה יותר.

השפעה נוספת של ההגדרות "הורה משמורן" ושל קיום "חזקת הגיל הרך" בחוק, הינה ליבוי המאבק בין ההורים. במצב המשפטי הנוכחי נאלץ כל אחד מן ההורים להביא ראיות להתאמתו לתפקיד ההורה ה"משמורן" שעמו יהיה לילד קשר יום יומי, ובו בזמן ראיות לאי-התאמתו של ההורה האחר להיות ההורה ה"משמורן". בנוסף, במקרה של ילד בגיל הרך נוצרת מחלוקת קשה סביב השאלה האם מתקיימות "סיבות מיוחדות להורות אחרת" כדי לסתור את החזקה האמורה, בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. מאבקים אלה בין ההורים עלולים לגרום לפגיעה בילד, הואיל ובגינם לעיתים מעמיק הקרע בין ההורים ומתרחשות לא אחת תופעות קשות כגון – חשיפת הילדים לקונפליקט ההורי הגבוה, ניכור הורי או חטיפת ילדים.

חובת ההורים להגיע להסכמה

הוועדה ממליצה על חובת מילוי "תכנית הורות" וקביעה בחוק שחובת ההורים ליישב, ככל האפשר, חילוקי דעות ביניהם באמצעות מגשר, מתאם או איש מקצוע אחר, היות וההתדיינויות המשפטיות בעניינו של הילד לרוב פוגעות באופן ממשי בטובתו.

"יש לעודד את ההורים להגיע להידברות ולכתיבת הסכם הורות באופן עצמאי בין אם בסיוע טפסים מובנים, כפי שהוכנו במסגרת עבודת הוועדה, ובין אם בסיוע של גורמים מקצועיים, כגון מומחים מיחידות הסיוע של בתי המשפט, מגשרים, מטפלים מקצועיים או מתאמי הורות".

מטרת הכנת תוכנית הורות

המטרה בהכנת תוכנית הורות היא להקיף את מירב הנושאים שניתן לחשוב עליהם במועד הפרידה על מנת להעניק לילדים ולהורים ביטחון וליצור התנהלות צפויה עם היציאה לדרך החדשה. מעבר לפן המעשי, עצם כתיבת תוכנית ההורות מביאה למודעות שני ההורים גם יחד את הצורך בשיתוף פעולה בנוגע לילדים, את אופי והיקף שיתוף הפעולה, את המחויבויות של כל הורה כלפי הילד וכלפי רעהו, כמו גם את זכויותיו.

בנוסף, הגשת הסכם שכזה תעזור לבית המשפט לבחון את מסוגלותו ונכונותו של כל הורה לממש את אחריותו ההורית למימוש מכלול זכויות הילד וטובתו. בתהליך האישור יוכל בית המשפט לוודא הן ששני ההורים שיתפו פעולה ויוכלו למלא תפקיד משמעותי במימוש האחריות ההורית, והן שהילד נשמע ודבריו קיבלו משקל ראוי. במידה וההורים לא יצליחו לבדם או בעזרת מגשר/מתאם הורי להגיע להסכם מוסכם על שניהם, בית המשפט הוא שיכריע ויקבע עבור ההורים הסכם כפי שיראה לו מתאים.

גופים המסייעים לבית המשפט – יחידת הסיוע, עוסית לסדרי דין, מומחים (בוחני מסוגלות הורית)

הוועדה ממליצה שבית המשפט יגביל את עצמו בהפניית ההורים לתהליך מורכב ו"פולשני" (כמו בדיקת מסוגלות הורית), שהינו בדרך כלל גם יקר וממושך, לפני שנבחנה האפשרות להיעזר בגורם פחות "פולשני" ומורכב. המטרה, שוב, להימנע ככל הניתן מהעצמת הקונפליקט.

הוועדה מצאה כי במצבים בהם המחלוקת עוסקת אך ורק באופן חלוקת הזמן בו יבלה הילד עם כל אחד מן ההורים, אין בידי המומחה כלים עדיפים על אלו של עובד סוציאלי לפתרון המחלוקת.

המקרים בהם השימוש במומחה הוא אפקטיבי, הינם מקרים בהם מי מההורים או מהילדים סובל מהפרעה נפשית, מנטאלית או התפתחותית הפוגעת, או עלולה לפגוע באפשרות של מימוש האחריות ההורית, או מקרים שבהם עוצמת הסכסוך גבוהה במיוחד ואינה מאפשרת הידברות בין ההורים בעניין מימוש האחריות ההורית שלהם במשותף.

הגירה

כאשר הורה (אב או אם) מבקש להגר עם ילדיו אל מחוץ למדינה, נטל ההוכחה עובר אל ההורה היוזם את המעבר. עליו להוכיח לבית המשפט שהצעד אכן מוצדק, שקיימת תוכנית לקליטת הילד במקום המגורים החדש, ושהאחריות ההורית תמומש על ידי שני הוריו, גם כאשר הם במדינות שונות. מעבר לכך בית המשפט יבחן אם המעבר אינו פוגע בטובת הילד בהתאם לשבעת הקריטריונים בסעיף 9(ב) לחוק.

האם להמלצות ועדת שניט תהיה השפעה על גובה מזונות הילדים?

לוועדת שניט לא ניתן מנדט לעסוק בנושא מזונות ילדים. במקביל לוועדת שניט מונתה בשנת 2006 ועדת שיפמן שתפקידה להמליץ בכל הקשור לנושא המזונות.

אך כן, ללא קשר למסקנות והמלצות ועדת שניט, סכומי מזונות הילדים, במידה והמלצות ועדת שיפמן יקודמו לחוק, הולכים להשתנות. גבוהים יותר? נמוכים יותר? כרגיל אין תשובת ספר, זה ישתנה ממשפחה למשפחה, תלוי הכנסת כל אחד מההורים, זמני השהות של הילדים עם כל אחד מהם, וכד'. בגדול אפשר להגיד שהם יהיו הוגנים וצודקים יותר. מחשבון מזונות נוסחת שיפמן. כיום כל עול מזונות הילדים מוטל על רק על כתפי האבא, ואילו האימא פטורה מהם ברוב המקרים, וזה אבסורד גדול מאוד.

שמונה עמודים ראשונים של הדו"ח

תוכן העניינים

דו"ח סופי

השלמת עבודת הוועדה

הסתייגות פרופ' אבי שגיא, ד"ר תרצה יואלס וד"ר פרץ סגל לדעת הרוב

חזקת גיל הרך בישראל ובעולם – סקירה של הלשכה המשפטית של הכנסת

נייר עמדה: טובת הילד וחזקה – שני קווים מקבילים (לעולם לא ייפגשו)

חפשו באתר:

חפשו מאמר לפי קטגוריה

הרשמה לעדכונים

במידה ואת/ה מקבל/ת את המיילים באופן שוטף אין צורך ברישום נוסף.
במידה ובוצע רישום והמיילים אינם מגיעים אליך ניתן לפנות למייל guyraveh04@gmail.com

אישור הרשמה לעדכונים

הרישום בוצע בהצלחה!