צמצום חזקת הגיל הרך לגיל 2 הוא לא השינוי הדרוש

     אם היינו חייבים לקבוע כלל גורף (חזקה משפטית) לכל המשפחות, מי מההורים, אמא או אבא, יקבל את הילדים אחרי גירושים, הבחירה הייתה אמא. מדוע? כי ברוב המקרים עדיין "נטל" גידול הילד הוא על האמא ואם אנחנו חייבים לבחור, לעשות הכללה גסה ובחירה רק באחד ההורים, אז לאמא. 

    אבל אנחנו בשנת 2017, התקדמנו מאז משפט שלמה ויש לנו ברירה, אנחנו לא צריכים להחליט החלטה אשר נוגדת את טובת הילד!!  

    סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית קובע שכאשר ההורים חיים בנפרד יש לקבוע מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויות ההורה שאינו מחזיק בקטין לבוא עמו במגע. (ניסוח משפטי מאוד צורם).  

    אולם, בעקבות אשרור אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד ומסקנות ועדת שניט, נשאלת השאלה מדוע יש צורך להחזיק בקטין משל היה חפץ, והאם סעיף זה שנחקק בשנת 1962 עדיין רלוונטי לשנת 2017, ובעיקר, האם הוא מיטיב עם ילדי ההורים הגרושים.  

    לילד, כל ילד, זכות מוקנית לקשר מיטיב עם שני הוריו, זכות ראשונית העומדת בפני עצמה. 

    סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המכונה "חזקת הגיל הרך", קובע שכאשר ההורים חיים בנפרד האם תחזיק בילד עד גיל 6, למעט מקרי קיצון של "נסיבות מיוחדות". מעשית, לפי הפסיקה הנוהגת, האם ממשיכה להחזיק בילד עד גיל 18, לכאורה, מתוך מטרה לשמור על היציבות בחייו.  

    משמעות חזקה זו היא, שההחלטה מי מההורים יחזיק בילד (מי מהם יהיה המשמורן הבלעדי) נעשית על יסוד מבחן מגדרי בלבד, ללא כל בחינה אם החלטה זו היא ההחלטה המיטבית עבור הילד.  

    בישראל שני ההורים מוגדרים כאפוטרופסים טבעיים לילדם. כלומר, כל החלטה מהותית הנוגעת לילד חובה שתהיה משותפת לשני ההורים יחדיו ובאין הסכמה יכריע בית המשפט.  

    במהלך השנים נוצר ערבוב מושגים, כאשר ההחזקה בילד (המשמורת) הפכה לדבר העיקרי, החשוב, המגדיר את מעמד והגדרת שני ההורים, את התפיסה של כל אחד מהם מה נמצא באחריותו, ומה ה"זכויות" המוקנות, לכאורה, מעצם הגדרת המשמורת. תפיסה זו גולשת כמובן גם לתפיסת תפקידי כל אחד מההורים על ידי נותני שרות למיניהם והחברה בכללותה.    

    במצב הנוכחי, מנוכחות פעילה, על פי חלוקת אחריות שהתאימה לשני ההורים בזמן שהם חלקו בית אחד והגדרות הוריות פשוטות של "אמא" ו"אבא", הילד לפתע "זוכה" בהורה מועדף המחזיק בו, המוגדר משמורן, והורה נוסף – פחות נחשב, פחות משמעותי, פחות 'ראוי', הן בעיני החברה והן בעיני ההורה האחר.  

    האיום על מעמדו של אחד ההורים מחד גיסא, ותחושת הניצחון או העליונות של אחד ההורים מאידך גיסא, יוצרים תחרות נוראית בין ההורים במטרה לזכות בתואר הנכסף, תחרות הגורמת לכל אחד מההורים להקצין את עמדותיו ולנסות לשלול את הורותו של ההורה האחר. מעשית זו תחרות מיותרת, שרק מעצימה ומלבה את סכסוך ההורים, ואין בה כל דבר ועניין עם טובת הילד. 

    כיום החוק מאפשר לאמהות להדיר את האב מחיי ילדיו אם זו מטרתן, ומאפשר לאבות לא לעמוד בזמני השהות עם הילד. אם המדינה עצמה "לא סופרת" את האב, אז למה שהוא יעמיס על עצמו את הטיפול בילדיו? או למה שהאמא תתייחס אליו כאב? 

    אל לנו להתעלם מהעובדה שעיוות זה אף מעצב עם הזמן את תפיסתם והדרך בה רואים הילדים הורות בכלל ואת הוריהם שלהם בפרט, ובהמשך את עצמם כבני זוג וכהורים. 

    כאמור, חוק זה נחקק בשנת 1962. בשנת 1991 אשררה מדינת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד משנת 1989 אשר קובעת בסעיף 18: "המדינות החברות יעשו כמיטב מאמציהן להבטיח הכרה בעיקרון כי לשני ההורים אחריות משותפת לגידול הילד ולהתפתחותו". היות והאמנה אושררה על ידי כ-190 מדינות יש לראות סעיף זה כזכות יסוד של הילד, לפיה שני הוריו יהיו אחראיים לגידולו במשותף, ולא רק האם. אף על פי כן, עקב התנגדות של ארגוני הנשים, ממשיכה בישראל התחרות הנוראית והכה מיותרת מי מההורים יחזיק בילד, כאשר עד גיל 6 הילד בחזקת האם בלבד, ולאב רק זכות לבוא עמו במגע והוא לא מוגדר כשותף בגידולו.      

    המטרה העיקרית בשינוי החוק צריכה להיות קידום טובת הילד, כאשר אחד הכלים המרכזיים לכך הוא  צמצום מריבות ההורים. ככל שהמאבק בין ההורים יימנע (או יצומצם משמעותית) כך תקודם טובתו של הילד אשר לרוב מסתגל לגירושי ההורים, לשני בתים, אך לעולם לא מסתגל למריבות ומאבקים בין ההורים.  

    נשאלת השאלה האם לא נכון יותר לשנות את החוק כך שלא יקבע הורה המחזיק בילד, שלא יהיו יותר מעמדות הוריים, ולקבוע שההורים, גם לאחר שבחרו להתגרש, צריכים להמשיך לשאת בתארים "אמא" ו "אבא", זאת ללא כל קשר לחלוקת זמני השהות שתיקבע בהתאם לצרכים והמאפיינים של כל תא משפחתי, בדיוק כפי שקורה היום. 

    גם בכנסת הנוכחית (ה-20) מתקיים דיון סוער וממושך בנושא חזקת הגיל הרך. הדיון נסוב סביב השאלה האם יש לבטל את חזקת הגיל הרך לחלוטין, כפי שממליצה ועדת שניט, כפי שמגדירה האמנה הבין לאומית לזכויות הילד וכפי שכבר עשו מזמן כל מדינות המערב, או רק לצמצם את גיל החזקה כפי שדורשים ארגוני הנשים. על המלצות ועדת שניט לביטול מוחלט של המונח "החזקה בילד" (משמורן) משום מה כלל לא דנים.  

    איך הגענו למצב זה? ארגוני הנשים 

    המלצות ועדת שניט אשר הוגשו למשרד המשפטים בשנת 2012 ברורות וחד משמעיות. הגדרות ההורים חייבות להיות שוות, לכן יש לבטל לחלוטין את המונח "הורה המחזיק בילד" ולהחליפו באחריות הורית משותפת (ללא כל קשר לחלוקת זמני השהות או לחלוקת כל שאר מרכיבי האחריות ההורית). 

    ארגוני הנשים לא קיבלו את ההמלצה ומציגים קו נוקשה, קיצוני, בין היתר באמצעות חלק מחברות הכנסת בקואליציה הפועלות איתם – כאילו מעולם לא היתה ועדה מקצועית מטעם משרד המשפטים שדנה בנושא לעומק במשך 7 שנים ארוכות והגישה את המלצותיה – ומנסים לקדם את חזקת ההורה העיקרי עד גיל 4 מתוך מטרה, כפי שהצהירה ח"כ בן ארי, להגיע לפשרה כך שהחזקה לא תבוטל אלא תצומצם לגיל 2. משחק פוליטי על גבם של ילדינו? 

    ההתנגדויות לביטול חזקת הגיל הרך מקורן באג'נדות ועניינים פוליטיים הזרים לטובת הילד. כפי שהצהירו מספר פעילות בארגוני הנשים, לטענתן ישנם נושאים רבים בהן נשים עדיין מופלות (גט, שכר),  ועד שלא יטופלו נושאים אלו הן לא יסכימו לביטול החזקה המגדרית, חזקה שגם הן, ברובן, מסכימות שאין לה עוד מקום בשנת 2017. האם עד שלא תהיה הפרדת דת ממדינה וייפתר נושא הגט לא תקודם טובת ילדינו? ילדינו פשוט מוחזקים כבני ערובה! 

    הטיעון של ארגוני הנשים הוא, לכאורה, טיעון נכון וצודק כאשר ההסתכלות היא צרה, מי היה "הורה טוב יותר" ולכן מגיע לו. הן, מתוקף עבודתן בארגוני נשים ממורמרות שעדיין קיימת אפליה נגד נשים (בחלק מהנושאים צודקות) וההסתכלות שלהן היא נשים מול גברים. נשים היו "הורה טוב יותר" ולכן כאן הן יהיו המנצחות. אך מה עם טובת הילד?  

    הראייה שלנו כחברה צריכה להיות איך אנחנו מקדמים ושומרים על טובת הילד, משום שהילדים של היום הם החברה של מחר. הנה כי כן, חובה לשים את התחרות המגדרית בצד ולהבין שאחרי גירושים נוצרים דינמיקה ותנאים חדשים אליהם צריך להתאים ועל פיהם להגדיר מחדש את תפקידי ההורים. המדינה צריכה לעשות כל מאמץ ששני ההורים יהיו עם הילד כי זאת טובתו!  

    וכפי שהילדים מתאימים את עצמם ומסתגלים לתנאי החיים החדשים אשר נוצרים בעקבות הפרידה, כך גם כל אחד מההורים צריך להתאים ולהסתגל לעובדה שבעקבות הפרידה הוא ההורה היחיד בביתו, וכל מה שנעשה קודם לכן במשותף, ותפקידים חולקו בין ההורים, צריכים עכשיו להיעשות על ידו בלבד. 

    לאחר מספר ניסיונות של ח"כ קיש לקדם בקריאה טרומית את הצעת החוק שלו לביטול מלא של חזקת הגיל הרך, ללא הצלחה, היה בסוף חודש מרץ ניסיון נוסף של סיעות הקואליציה להגיע לפשרה, כאשר כל צד הביא איש מקצוע מטעמו ויחדיו נכתבה הצעת פשרה בה ישנה סתירה מהותית בין לשון החוק לבין ההסבר לחוק. ח"כ קיש, כמי שלקח על עצמו להתמקד ולקדם את טובת הילד, בחר בשל כך שלא לקבל את הצעת הפשרה. לפיכך, במושב הכנסת שמתחיל בחודש מאי תקודם, ככל הנראה, הצעת החוק שנושאה שינוי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית כך שגיל החזקה ירד מגיל 6 לגיל 2. זהו. 

    האם צמצום החזקה לגיל שנתיים מהווה פתרון מתאים?

    הסבר מקדים: מרבית אנשי המקצוע בתחום, שרת המשפטים, חברי הכנסת והציבור כולו טרם הבינו את מהות המלצת ועדת שניט ואת ההפרדה הכה חשובה בין ההגדרה ההורית לבין חלוקת האחריות ההורית. רק כאשר נושא זה יובן ניתן יהיה לקדם, בהסכמה כוללת, הצעת חוק שתקדם את טובת ילדי ההורים הגרושים.  

    כיום נהוג שרק כאשר זמני השהות שווים או קרובים לכך ניתנת הגדרה הורית שווה (משמורת משותפת או אחריות הורית משותפת). המשמעות היא שהגדרה ההורית תלויה בזמני השהות של הילד עם כל אחד מהוריו. אבל ההגדרה ההורית של שני ההורים היא מעצם היותם הורים לילד ולכן חייבת תמיד להיות שווה, בכל מקרה, וללא יוצא מן הכלל. אין זה נכון לתת להורה אחד עדיפות הגדרתית על פני ההורה האחר. גם לאחר הגירושין אמא נשארת אמא, ואבא – אבא. 

    סביר שחלוקת האחריות בין ההורים כן תהיה תלוית זמני השהות, אבל לא עצם הגדרתם כהורים. 

    כמצויין לעיל, עדיפות הגדרתית לאחד ההורים ותפיסות מוטעות הנובעות מכך הם הסיבה לאחד המאבקים הכואבים ביותר במהלך הגירושים ולאחריהם. ברגע שיבוטל המאבק על עצם ההורות, לשני ההורים יהיה זמן רב יותר להתמקד בילדם המשותף ובטובתו. 

    נדגיש שביטול חזקת הגיל הרך – שסובבת סביב ההגדרה ההורית, שווה או לא שווה בלבד – אין לה כל השלכה על נושא מזונות הילדים או על חלוקת זמני השהות, שצריכים להיקבע בהתאם לטובת הילד ותנאיו של אותו תא משפחתי.

    המשמעות של צמצום חזקת הגיל הרך לגיל 2

    נשאלת השאלה האם בצמצום חזקת הגיל הרך מגיל 6 לגיל 2 יש התקדמות? מקדם את טובת הילד? האם צמצום גיל החזקה מצמצם את מריבות ההורים? התשובה לכך לטעמנו היא לא:  

    1. צמצום גיל החזקה מגיל 6 לגיל 2 בהחלט יביא לכך שלאבות שילדיהם בגיל 2-6 יהיה סיכוי טוב יותר לקבל בבית המשפט הגדרה הורית שווה של משמורת משותפת (או אחריות הורית משותפת). אך כדי לממש סיכוי זה עדיין ידרש מאבק בין ההורים, משום שהתפיסה הבסיסית, הן של ההורים והן של החברה לא שונתה. אז אולי הסיכוי עכשיו יהיה גדול יותר, אך זהו שינוי לא מהותי, שלא מקדם את שינוי התפיסה ביחס לתפקידי ההורים ולמקומם בחיי ילדיהם. 

    2. ישנם מקרים בהם השופטים פוסקים בנושא מעבר מגורים בהתאם לחזקת הגיל הרך. לשופטים אין כלי הכרעה לנושא והשימוש בחזקה קל ונוח, גם אם אינו באמת בוחן את טובת הילד. אחד התיקים המפורסמים הוא התיק של כבוד השופט זגורי אשר הגיע להכרעת בית המשפט העליון (בע”מ 1858/14) אשר פסק טכנית בלבד, ללא כל התייחסות לטובת הילד, שכאשר הילד מתחת לגיל 6 החזקה חיה ונושמת, ולכן אישר מעבר מגורים של הילד עם אימו, למרחק רב, למרות שעד למעבר של האם עם הילד האב לקח חלק מאד משמעותי בטיפול בילד. במקרים שכאלו צמצום גיל החזקה אכן יאפשר שהפסיקה לגבי ילדים בגיל 2-6 לא תהיה בהתאם לחזקה.  

    3. חזקת הגיל הרך יצרה עם השנים מציאות חברתית של הורים במעמדות הוריים שונים למרות ששני ההורים תמיד אפוטרופסים לילדם, דבר הבא לידי ביטוי ביחס לו זוכה כל אחד מההורים אצל גופים רבים. מעונות יום וגנים, בתי ספר, קייטנות, חוגים, קופות חולים, כולם רואים באם הורה עיקרי, ובאבא הורה שולי. צמצום החזקה, בניגוד לביטולה, לא ישנה מציאות חברתית קלוקלת זו.  

    הורים המופנים לעוסיות לסדרי דין מגיעים מראש במעמד הורי שונה. האב הוא זה שצריך לעמוד למבחן, להסביר ולהוכיח שמותר לו לגדל את ילדו. יחס זה נובע בעיקרו מהחוק המיושן, המעליב, שאף גורם לאבות להרגיש נחותים והתגובות בהתאם. משרד החינוך מעניק תעודה לילד. הורה משמורן מקבל תעודת מקור והורה לא משמורן העתק, מה שאומר שהילד לומד למי מההורים הוא צריך להביא את התעודה סוג א' (מקור – לאמא) ולמי מההורים את התעודה סוג ב' (צילום – לאבא). דוגמאות פשוטות שכאלו מחיי היום יום יש רבות. רק ביטול החזקה יביא לשינוי אמיתי בו תשתנה ההסתכלות החברתית על הורותם של שני ההורים ויבוטלו אפליות צורמות אלו שכה השתרשו עם השנים.  

    4. העובדה שכיום חזקת הגיל הרך מתייחסת לילדים עד גיל 6 היא חסרת משמעות, שכן בפועל, חזקת הגיל הרך, מרגע שנקבעה, תקפה לכלל הילדים (ללא קשר לגילם), ונמשכת עד גיל 18. אחים בוגרים יהיו אוטומטית בחזקת האם כאשר אחד הילדים נמצא מתחת לגיל 6 (וזאת על סמך העיקרון השיפוטי שאין להפריד בין אחים), ומעשית, החזקה בגיל 6 ויום לא משתנה אוטומטית לחזקה משותפת ונמשכת, כאמור, עד גיל 18. צמצום החזקה לגיל 2 משאיר מצב עגום זה על כנו.  

    5. כבר כיום, בעקבות פרסום המלצות הביניים של ועדת שניט בשנת 2008, מרבית השופטים בבתי המשפט למשפחה פוסקים לא לפי החזקה אלא בהתאם לטובתו של הילד הספציפי גם כשמדובר בילד מתחת לגיל 2. שינוי החוק הוא אמירה חברתית חזקה ביותר לפיה המדינה, בשנת 2017, תחת לחץ ארגוני הנשים, לא פועלת לקידום טובת הילד, ולכן הפשרה הפוליטית תהיה צמצום קוסמטי בלבד של גיל החזקה.  

    אמירה שכזו מנוגדת לכל המחקרים העדכניים בחקר התפתחות הילד, מנוגדת לפועלן של כל מדינות המערב אשר מזמן ביטלו חזקות מגדריות שכאלו הסותרות את מעמד האישה ואת טובתו של הילד.

    כמובן שחקיקה שכזו תכריח שופטים להפסיק להפעיל שיקול דעת בהתאם למקרה שלפניהם, לחזור שנים לאחור, ולפסוק לגבי ילדים עד גיל 2 לא בהתאם לטובתו של הילד אלא בהתאם לחזקה שרירותית. 

    6. ההתעקשות של ארגוני הנשים להשארת החזקה היא הצבת תקרת זכוכית לקידום מעמד האשה. השארת החזקה על כנה קושרת אמהות לביתן, מטילה עליהן את כל האחריות על ילדיהן, ואינה מאפשרת להן להתפתח מקצועית או לשוק העבודה להשוות תנאי שכר, התלויים בזמינות גבוהה יותר ושעות עבודה ארוכות יותר.  

    7. הורותו של האב נשארת שולית. בחקיקה שכזו המדינה מכריזה שהאב, עקב מגדרו, לא יכול לקבל הגדרה הורית שווה לילדו עד גיל כזה או אחר. חקיקה שכזו רק מרחיקה אבות מילדיהם ובמקביל משפיעה באופן שלילי על יחסה של החברה כולה להורותם של האבות. אם עד היום המדינה התייחסה להורותו של האב כדבר שולי ודחקה אותו מהורותו, טובת הילד צריכה להביא לכך שהמדינה תבחר לשנות את דרכיה ולחבק את האב ולתמוך בהורותו.   

    8. במידה ותצומצם עכשיו החזקה לגיל 2, הסיכוי שבעתיד הנראה לעין תהיה התקדמות נוספת הוא קטן מאוד, מה שאומר שלא יהיה בנושא שינוי לעוד שנים ארוכות. לאור זאת שצמצום החזקה מגיל 6 לגיל 2 לא מקדם אותנו, הרי השינוי המוצע מיותר.  

    9. במידה ואכן יצומצם גיל החזקה, הרי ברור לכל שהאבות יעשו ככל שביכולתם לדחות את מועד הגירושין או פסק הדין, כך שכאשר תתקבל החלטה הילד הקטן ביותר יהיה מעל גיל 2 והסיכוי להגדרה הורית שווה גדל משמעותית. מכיוון שדיונים בבתי המשפט לוקחים לפחות שנה, זה קל מאוד. מצב שכזה אינו פועל לטובת צמצום מריבות ההורים וילד שהוריו ממשיכים לחיות יחדיו במריבות יום יומיות, במצב שבו ההורים כבר החליטו שהם מתגרשים אך האב דוחה זאת טכנית ולכן עוצמת המריבות רק עולה, כמובן נפגע מכך.

    לסיכום: חזקת הגיל הרך, המפלה אבות ואמהות על רגע מיגדרם בלבד ופוגעת בילדיהם, חייבת להתבטל. החזקה המגדרית פוגעת באמהות מעצם כך שהיא אינה משאירה מקום לדעתן ורצונן של נשים, תוך שהיא סותרת כל עיקרון של שוויון שנשים עמלו ועמלות כה קשה להשיג, ובאבות בכך שהיא מונעת מהם לשאת בנטל כמטפל וכהורה אחראי, אך היא בעיקר פוגעת בזכות המוקנית של הילד ששני הוריו ימשיכו לדאוג לגידולו והתפתחותו.  

    פתרון לתסבוכת הפוליטית 

    הפתרון היחיד שייתן מענה לילדים ולכל אחד מהוריהם הוא ביטול המונח "החזקה בילד" (משמורת) וביטול חזקת הגיל הרך, כך שלא יהיו יותר הגדרות הוריות מפלות היוצרות מעמדות הוריים, ובמקומם לקבוע בחוק אחריות הורית משותפת אשר מטילה את החובה ההורית על אמהות ואבות גם יחד, כאשר טובת הילד היא שיקול ראשון במעלה. ושוב נדגיש את מהות ההפרדה, להגדרת ההורים כהורים שווים אין כל קשר לחלוקת זמני השהות שתיקבע, בדיוק כמו היום, בהתאם למייחד כל משפחה ומשפחה. 

    קידום החוק בדרך זו יאפשר ואף יזרז תהליך חברתי שבעיקרו ירחיב את הגדרת תפקידם של גברים ונשים בחברה בכללה וכהורים בפרט. 

    אין כל טעם לקדם שינוי בחוק אשר אינו מקדם את טובת הילד אלא מהווה רק פשרה פוליטית. הורדת גיל החזקה מגיל 6 לגיל 2 אינו מצמצם את ויכוחי ההורים ולכן אינו מקדם את טובת הילד.  

    אך כללי המשחק הפוליטי מוכרים וידועים לכל. לפיכך, גם אם לא ניתן פוליטית לבטל לחלוטין את החזקה והמקסימום שניתן להשיג הוא צמצום חזקת הגיל הרך מגיל 6 לגיל 2, פשרה מקצועית וחברתית מאוד כואבת, הרי שהבסיס לפשרה שכזו חייב להיות כזה שנוסח החוק יקבע שבגיל שנתיים החזקה על הילד מבוטלת אוטומטית ללא צורך בהגעה של ההורים פעם נוספת לבית המשפט, אחרת אין כל התקדמות אמיתית ולטעמנו עדיף שלא לעשות כלום ולהמתין עד שהתקדמות אמיתית תתאפשר.

    חומר נוסף בנושא חזקת הגיל הרך:

    ביטול חזקת הגיל הרך – נייר עמדה

    יום הילד הבינלאומי – מדינת ישראל מזניחה את ילדי ההורים הגרושים

     

    צמצום חזקת הגיל הרך לגיל 2 הוא לא השינוי הדרוש